מכינים ארוחת ערב קלה, ושומעים רשת גימל ברדיו.
שירים מזרחיים ופתאום נעימה מוכרת של חליל, נזכרת שבישראל השעה 6:00 בבוקר. כל יום בשעה זו מתחילים את השידורים בקריאת קטע מצמרר:
"ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך והיו הדברים האלה..."
קיץ 1994 17 שנה לאחור, אני לאחר שירות צבאי לפני הלימודים, עובדת בקיבוץ חמדיה במפעל "ענבר" עבודה מועדפת. קמה בבוקר יחד עם אבי בשעה 5:30 בבוקר, שותים קפה קטן ומחכים בחוץ להסעה של הקיבוץ.
בדקות האלה, אבי היה לא מבזבז זמן מיותר ומנכש כמה עשבים מהגינה (מוסר העבודה היה אצלו מאוד גבוה!) . מיד עולים להסעה ובדרך לקיבוץ שומעים את קריאת שמע שלפני החדשות של 6:00.
20 שנה, כל כך הרבה מים עברו בנהר, כל כך דברים השתנו: בגרנו, התחתנו, ילדנו, עברנו... ילדים חדשים נוספו לעולם, אנשים מסויימים עזבו את העולם...
ורק הנעימה הישנה עם ניחוח של ילדות נעימה, ילדות שלווה, בוקר נעים ביום קיץ חם (תחשבו על הטמפרטורות של בית שאן), פתיחה רשמית של יום חדש, בגדי עבודה, נעליים סגורות, וקפה שחור של אבא.
הנעימה עדיין שם באותה שעה, עם אותו קריין, אותו קול שגורם לצמרמורת לכל אחד.
תוך הדגשת החית והעין בקריאה. קריאה איטית ועמוקה.
לא להאמין שכמה צלילים ומילים לוקחים אותך פתאום לאחור ואתה מרגיש כאילו אתה נמצא שם ממש. ואתה בכלל במקום אחר, בזמן אחר , בתקופה אחרת, ועדיין מסוגל להרגיש, להריח, לשמוע וכמעט כמעט לגעת, כמו חלום שזה לידך אבל אינך יכול באמת לגעת.
לרצות לגעת ולהרגיש שזה אמיתי, לגעת בידיים של אבי , הידיים המחוספסות מהעבודה, ללגום מהקפה שחור, להרגיש את הצינה של הבוקר שנעלמת כל כך מהר בשעות הבוקר... אבל זה לא אפשרי.. נשאר לנו רק לזכור, ולהמשיך ולספר, לתעד כדי שלא נשכח.
ריגשת אותי... :)
השבמחקתודה!! אני בעצמי התרגשתי תוך כדי כתיבת הפוסט
השבמחקמרגש
השבמחקיש מין תמימות בארץ, ושורשיות, שבאה לידי ביטווי בדברים הקטנים- אני מאחלת לנו שנשתמר ולא נתשתנה.
השבמחקתגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק